^א כצ״ל.

^ב הרמב״ן תמה בדעת הרי״ף שגרס בגמרא: ולא אמרן אלא באיניש דלא צניע אבל איניש דצניע היינו אורחיה. ובאיניש דצניע נמי לא אמרן אלא בדברים שדרכן להטמין אבל דברים שאין דרכן להטמין אינו נאמן. ובכל זאת כתב בשער הרביעי שהוא נאמן לומר לקוח בידי אלא אם כן אין בעל הבית עשוי למכור כליו, וכלים שאין הדרך להטמינם, ואיש שאין דרכו להטמין. והרי לפי גרסתו בגמרא הדין הוא שאינו נאמן אלא אם הוא צנוע וגם הוציא כלים שהדרך להטמינם. הרמב״ן כתב שסתירה זו נמצאת גם אצל רב האיי גאון (בספר המקח שער מ נוסח הדפוס) שגרס בגמרא כמו הרי״ף, וגם כותב מפורש שאם חסר אפילו אחד מאלו התנאים (איניש דלא צניע וכלים שאין הדרך להטמינם) נאמן לומר לקוח הוא בידי. וכתב הרמב״ן: נראה שהם מפרשים ובאיניש דצניע דמהימן לא אמרן אלא כשדרכן של אותן דברים להטמין אותם אדם צנוע אבל דברים שאפילו לצנוע אין דרכן להטמין אינו נאמן, והוא הדין לכלים שדרך סתם בני אדם להטמין שנאמן, שכל שדרכן להטמין כלי זה צנוע הוא בדבר.
בחלק מהמקורות אצל רב האיי יש סתירות פנימיות בקשר לשני תנאים אלו צנוע וכלים שדרכן להטמין, אם צריך את שתיהם בכדי שיהא הלוקח נאמן או די באחד מהם. בספר המקח כתב יד ברלין ואוקספורד מפורש שהם שני תנאים נפרדים. ובמשפטי שבועות נוסח הדפוס כתב: שאם אמר לקוחין אינו נאמן ובתנאי שהאיש שלקחם אין דרכו להסתיר כל מה שעמו, וגם הכלים הלקוחין אין דרכם שכל הנושא מסתירן וכו׳. אלא אם יהיה הוא שנטלו דרכו להסתיר כל מה שנושא ׳וגם אם׳ יהיה הדבר הלקוח דרכו להסתר נאמן לומר לקוח הוא בידי. גם נוסח זה ניתן לפרש כעוד תנאי שבהתקיים הוא לבד נאמן לומר לקוח. אבל במשפטי שבועות נוסח כתב היד: ושלא יהיה האיש המסתיר החפץ רגיל להסתיר כלים שנושא, ואותו חפץ הניטל אין דרך בני אדם להסתירו. ואם יהיה וכו׳ רגיל להסתיר כלים שנושא ובכלל זאת שיהיה החפץ הניטל עשוי להסתר [מקובלים דבריו] שיטעון שהוא שלו. בנוסח זה התחיל בכך שהם שני תנאים נפרדים בכדי שלא יהא נאמן, וסיים שבכדי שיהא נאמן צריך את שניהם יחד. וכן הוא גם בספר המקח נוסח הדפוס. ובתשובת רב האיי שבאור זרוע בבא מציעא שעב כתב שאם הוא צנוע ואותן כלים דרכן להטמין נאמן (ולחנם תקנו שם המדפיסים את דבריו).
ובקשר לגרסה בגמרא הרי שבמשפטי שבועות חלק ב בין בנוסח הדפוס ובין במקור הערבי הנוסח הוא כמו בספר המקח נוסח הדפוס שהובא ברמב״ן. אבל בספר המקח כתב יד ברלין וכתב יד אוקספורד גרס רב האיי בגמרא, ובאיניש צניע נמי לא אמרן אלא בדברים שאין דרכם להטמין אבל בדברים שדרכן להטמין נאמן. ובאוקספורד הוגה בגליון צ״ל ׳דלא׳ צניע. וללא הגהה אין המשפט מובן שהרי הוא מפרש ׳לא אמרן שאינו נאמן׳.

^ג מילים אלו ׳ולא אמרן אלא שזה אומר שאולין וזה אומר לקוחין׳ נראים כתוספת מבחוץ, וזו גם הסיבה שלא הזכיר תנאי זה בהמשך דבריו שאם טען בעל הבית גנובין נאמן המחזיק. גם רב האיי גאון לא הזכיר תנאי זה לא במשפטי שבועות ולא בספר המקח. גם בתשובה שם לא מנה תנאי זה בין הארבעה פנים שנאמן הלקוח אף שהעמיד את המחלוקת ביניהם כשבעל הבית טוען שאולים. ומדברי הרמב״ם נראה דשאני טענת גנובים שנאמן בהם המחזיק משאר התנאים שנאמרו בגמרא, דבטענת גנובים גם לפי דברי בעל הבית הכלים ברשות המחזיק, ובניגוד לטענת שאולים שלדברי בעל הבית הכלים עדיין ברשותו. והביא הרמב״ם דין זה דבעל הבית טוען גנובים רק בסוף פרק ה מהל׳ גניבה וכתב שאם הוחזק לגנב מפורסם נאמן בעל הבית בשבועה בנקיטת חפץ, דכיון שהחפץ ברשות המחזיק אינו נוטלו אלא בשבועת הנוטלים. (יתכן שכל קטע זה בפירוש ר״ח לקוח מדברי הגאון או ערוכים על פיו, ומשפט זה הוסיף הר״ח בעצמו).

^ד = או.

^ה = או.

^ו רש״י גרס: ולא אמרן אלא בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר וכו׳, וכתב רמב״ן שגרסה זו אינה ברוב נוסחי הגאונים אלא שבה״ג (ולפנינו בה״ג ח״ב עמ׳ 68 גירסא משובשת) ורש״י כתבוה כן. וזה לשון הרמב״ן: ובכולהו לא אמרן וכו׳ אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן, וכן היא גירסת רבנו חננאל ז״ל. וכן גרסו רב האיי (משפטי שבועות חלק ב וספר המקח שער מ) ורי״ף ורבנו תם (ספר הישר סי׳ תרפ״ב הובא בתוספות כאן). אלא שבניגוד לדעת הרי״ף ורבנו תם שבכלים העשויים להשאיל ולהשכיר לעולם אין המחזיק נאמן בטענת לקוח, לדעת ר״ח (גם בשם רב האי) לא נאמרו דברים הללו אלא במטמין כלים תחת כנפיו, אבל אם לא ראו עדים שהטמין כלים תחת ידו נאמן המחזיק בטענת לקוח הוא בידי גם בכלים העשוים להשאיל ולהשכיר. ונחלקו הראשונים בדעתו כי רבנו תם (וכן תוספות כאן) ור״י מיגש כתבו שדעת ר״ח כרש״י שלעולם נאמן המחזיק בטענת לקוח אלא אם כן היו הכלים עשויים להשאיל ולהשכיר ויש עדים שיצא מבית חבירו והטמינם תחת כנפיו ובאיניש דלא צניע ובכלים שאין דרכם להטמין (ראה מילואים). וכפי שרב האיי כתב להדיא בתשובה (שהובאה באור זרוע שם): ואמונת בעל הבית בענין אחד ובשבועת היסת, ואמונת הלוקח בארבעה פנים ובשבועת היסת (אמנם בפירוט כל האופנים שם נפלו שיבושים). והשיג רבנו תם על ר״ח וכתב שדברי רב האיי במשפטי שבועות מפורשים שבכלים העשויים להשאיל ולהשכיר אין המחזיק נאמן לומר לקוח הוא בידי אפילו בבעל הבית שעשוי למכור כליו ובכלים שדרכם להטמין, ודחה רבנו תם מכוחם את פרשנותו של ר״ח בדעת רב האיי. עוד כתב רבנו תם שבספר המקח שער מ כתב רב האיי שתי פירושים והאחד איננו, וכלומר, שדברי רב האיי שם (בנוסח הדפוס ובכתב יד ברלין) סותרים את עצמם בנקודה זו, ותחילת דבריו הם כדעת רש״י שאם יחסר אחד מכל התנאים שהוזכרו בגמרא (בעל הבית אינו עשוי למכור כליו, איניש דלא צניע, כלים שאין דרכם להטמין, ודברים העשויים להשאיל ולהשכיר) נאמן הלוקח, ובסוף דבריו הוא כותב שאם הכלים עשויים להשאיל ולהשכיר אז באיזה ענין שיהיה נאמן בעל הבית בעדים שנטלם מביתו (יש לציין שבכתב יד אוקספורד גם סוף דבריו הם כתחילת דבריו). אבל הרמב״ן כתב שר״ח ורב האיי לא אמרו אלא שלא נאמרו דברים הללו אלא כשראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו, וגם אם בעל הבית עשוי למכור כליו ובאיניש צניע וכלים שדרכם להטמין אינו נאמן לומר לקוח. והכריח כן על פי גירסתם בגמרא. וכתב הרמב״ן שכך מפורש בדברי רבינו האיי הגאון ז״ל ובדברי ר״ח ז״ל, ואף בדברי רבינו הגדול ז״ל בפרק המקבל.
איני יודע למה פירשו רבנו תם ור״י מיגש את דברי רבנו חננאל כרש״י והרי לכאורה דבריו וגירסתו מפורשים כמו שכתב הרמב״ן, שגרס ובכולהו לא אמרן אלא בכלים שאין עשויים להשאיל ולהשכיר, הרי שלא אמרו שנאמן המחזיק אלא אם אינם עשויים להשאיל ולהשכיר, אבל עשויים להשאיל ולהשכיר אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי אף שנתקיימו כל התנאים האחרים. ואפשר מפני שמאחר שהוא אדם צנוע או כלים שדרך בני אדם להטמין אי אפשר שיהא שום חסרון במה שהוא מטמין כלים תחת כנפיו, ואם אינו נאמן לומר לקוחין רק אם הטמינם על כרחך איירי באיניש דלא צנוע וכלים שאין דרכם להטמין. ורבנו תם השיג עליו דאם גם תנאי זה דעשוים להשאיל ולהשכיר הם כמו כל התנאים למה לא אמרו ׳ולא אמרן׳ אלא אמרו ׳ובכולהו לא אמרן׳ דמשמע שכל האופנים כולם לא נאמרו אלא באינו עשוי להשאיל ולהשכיר.

^ז כלומר מן הראוי לפרש מימרא בגמרא מתוך ההקשר לסוגיא עליה היא נאמרה, ולא כמימרא העומדת בפני עצמה.

^ח בבא מציעא קטז,א.

^ט בכי״מ זוז׳. ולפנינו זוגא. וראה פירוש ר״ח בבא מציעא שם הערה 339.

^י כן כתב ר״ח בבבא מציעא קטז,א (עיין שם הערה נ) בשם רב יהודאי גאון. וכן הוא בהלכות גדולות. אבל לדעת רב האיי גאון חייב שבועה, אם שבועת הנוטלין לפי נוסח הדפוס של ספר משפטי שבועות (וכמו שכתב הרי״ד משמו), ואם שבועת הסת לפי מה שכתב רב האיי בתשובה. וכן כתב הרמב״ם שנשבע שבועת הסת.

^כ וזה לשון רב האיי בתשובה (אור זרוע בבא מציעא סי׳ שעב) וששאלתם הא דקיי״ל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן, היאך יקנה אדם מטלטלין והלא כל דברים כלי כסף וכלי זהב ובגדים וספרים וכיוצא בהן עשויין להשאיל ולהשכיר זולתי דברים המיוחדים כגון כיס ואוכפא וכו׳, הכי חזינן כי דבר ברור הוא דלא איתמר הא דשלח רב הונא בר אבין דברים העשוין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן אלא אנגזל וכו׳, ובזו ראו העדים את הכלים וידעו מה הן ועכשיו באו לדין, בעל הבית טוען שאולין הן בידך החזירם לי והנוטל אומר לקוחין הן בידי, קאמר רב יהודה כגון זה אינו נאמן ודינו דין גזל ונשבע בעל הבית כי שאולין הן בידו ונוטלן וכו׳, נמצאו דברי רב יהודה שאין בהן דרך שיקשה לומר היאך יקנו המטלטלין, דמאי דוחקיה דלוקח להטמין מקחו אם אין דרכו להטמין או אם [אינו] צנוע יוליך כליו מגולה. ותו לא מידי. יש לציין שרב האיי גאון הביא גם יש מפרשים שפירשו עשויין להשאיל ולהשכיר שהן ידועין אצל בעליהן שמשאילין אותם תדיר למצוה או משכירין להנאה. פירוש זה הובא בראב״ן בתשובה סי׳ קי שכן כתב רב האיי גאון בספר החכמה שלו. בפירוש קדום שבקטע גניזה (oxf. Ms heb. e98/12) כתב: רבא אפיק .... דאגדתא מיתמי בדברים העשויין להשאיל [ולהש]⁠כיר [ובאו עד]⁠ים והעידו כי אבי אילו היתומים נטל זה הזווא והסרבלא [מ]⁠בית פלוני [ונטל]⁠ם ויצא ואמר אשר הן לו השאלתים לך ואמר אני הוא אני קניתים ממך [י]⁠הי⁠[ה] אשר הן לו ראוי לו שישבע ויטלם ומת אשר [לקח]⁠ם אשר הוא גזלן ובא הניגזל אחר שמת הגזלן יבקש אותם מבניו היתומים והעידו העדים כי אביהם לקחם תחת כנפיו וחייב רבא היתומים להוציא הזווא והסרבלא בשבועת התובע. ע״כ. וכן כתב הרמב״ם בשם הגאונים שמשביעים אותו הסת ומשום דטענינן ליורשים.

^ל דברי ר״ח הובאו ברי״ף בבא מציעא סוף פרק המקבל וחלק עליהם, ובאור זרוע כתב שר׳ ברוך מארץ יון כתב תשובת רב האיי בדין כלים העשוים להשאיל ולהשכיר בפרק כל הנשבעין, וסיים שפר״ח פסק כרב אלפס וגם כתב שרבנו האיי גאון חזר בו. וזה לשונו שפי׳ שילהי פירקין דהמקבל: פריש מרי רב האיי גאון זצ״ל בתשובותיו כי הא דר׳ חנינא בר אבין דיש עדים שמישכנו (כלומר, שהטמין כלים תחת כנפיו) ואינם יודעים מה מישכנו (אם אין כאן ט״ס הרי שלדעת רב האיי דינו של רב יהודה הוא גם כשלא ראו העדים מה נטל וכפי שכתבו ר״י מיגש והרמב״ן ראה לעיל הערה 35, אולם יתכן שיש לתקן ׳והם יודעים׳ או לחילופין ׳ואינם יודעין למה משכנו׳) ועתה טען לקוח הן בידי, והלה טוען כי שאולין או שכורין הן, שאינו נאמן מי שהן בידו וטוען כי לקוחין הן בידו. ועל כגון זה דן רבא ואפיק מיתמי. וחזר בו ואמר כי אע״פ שאין עדים שמישכנו כל דברים הידועים שהיו לראובן ועתה נמצאין ביד שמעון או ביד יורשיו אחריו וטוענין לקוחין הן בידינו אינן נאמנין אלא מוציאין אותן מידן ומחזירין אותן לראובן, וכן עשה רבא והוציא מן היתומים וכן הדין.

^מ ר״ח גורס רב פפא וכבדפוסים ישנים, וכן גרס רב האיי (ראה גם תשובת גאונים שערי צדק חלק ד שער ה סי׳ כג; אסף תרפ״ט עמ׳ 5). ולפנינו רבא. אולם כפי הנראה היה לפני הר״ח גירסא שונה מהגירסא שלפנינו. כך גם המשך דברי ר״ח שכל שכן באשתו של נגזל כן הוא גם בשערי שבועות ובר״י מלוניל. ובתשובת הגאונים ׳אלא אפילו אשתו׳ ואפילו שומר שלו ואפילו אשתו של שומר. ואיני יודע אם היא גרסה או פירוש גאונים שכולם העתיקו.

^נ גם הרשב״א בתשובה (מיוחסות סי׳ פט) כתב שאשתו ובנו של בעל הבית כאשתו של שומר ואין הפרש בין אשתו ובנו של שומר לאשתו ובנו של בעל הבית ובכולם הטעם מפני שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. גם בספר העיטור (מהד׳ רמ״י מב,ג) כתב דאשתו של שומר נשבעת מפני שמפקיד על דעת אשתו ובניו. אולם בספר אבן האזל (פרק ד מגזילה הל׳ יב) כתב דדוקא אשתו של שומר ולא בנו, שהרי לא הפקיד בביתו של שומר אלא מסר לו שמירת ביתו, ורק על אשתו אמרו שהיא במקומו, וכן נראה מדברי ר״ח שכתב שהשומר נשבע מפני שהוא עומד במקום הנגזל כי שלוחו של אדם כמותו וכאילו הוא הנגזל. אבל אם מסר כליו לרשותו של שומר אין השומר נשבע מפני שהוא במקומו של בעל הבית אלא מפני שהוא הנגזל, וכפי שכתב הריטב״א שמהא דאמרינן בגמרא דאי איניש מהימן הוא נשבע ונוטל חזינן דעשו תקנת נגזל גם בשומר, ואפילו בשומר חינם.

^ס ר״ח כלל את התנאי שאין שם אדם אחר ביחד עם שאר התנאים שאינו יכול לחבול בעצמו, וכך פירש את דברי הגמרא ׳ודלמא אדם אחר עביד ליה׳ דילמא ביקש מאדם אחר שיחבול בו בכדי להעליל על חבירו (ואפשר שגרס כן בגמרא וכבדפוסים ישנים וברי״ף ׳ודילמא לאחר אמר׳), וכפי שחיישינן במקום שיכול לחבול בעצמו שמא חבל בעצמו להעליל על חבירו. וכן פירשו רב האיי (משפטי שבועות חלק ב שער ג) ורמב״ם (פרק ה חובל ומזיק הל׳ ה).

^ע לפנינו במשנה אחד שבעת העדות ואחד שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא וכגרסתינו מוכח בגמרא.

^פ כתב רשב״א אבל שבועת ביטוי דאיכא למימר דבקושטא מישתבע לא קתני ופרש״י ז״ל ואפילו עבר עליו אינו חשוד בכך על השבועה שעבר להוציא שקר מפיו. וכן נראה שפירש ר״ח, אבל משם רבנו תם וכו׳, וכפי׳ ר״ח ורש״י ז״ל נ״ל עיקר. ודעת הרמב״ם ורב האיי במשפטי שבועות כר״ת (ובאור זרוע סנהדרין פרק ג אות יז כתב שר״י הלבן פירש את דברי רב האיי בנשבע לאכול מה שרחוק ממנו ג׳ ימים וכתב, ואינו נראה לי דאם כן היינו שבועת שוא. וראה גם תשובת מהר״ם מרוטנברג ברלין סי׳ תקח).
ככל הנראה היה לרב האיי גאון גרסה אחרת בגמרא זה לשונו על פי המקור הערבי (מהד׳ אברמסון עמ׳ 127) ואין הפרש בין מי שנשבע על מה שכבר היה שלילה או חיוב ויהא משקר, ובין מי שנשבע על דבר שיעשהו ויעבור על השבועה, או שלא יעשה ויעבור על השבועה, כמו שאמרו חז״ל תנן אוכל ולא אוכל [ליתני אכלתי ולא אכלתי] תנא שבועת שוא וכל דדאמי לה. וכלוומר, דמקשי בגמרא על הא דתנן אוכל ולא אוכל ועבר על השבועה דהוא פסול לעדות, לתני נמי אכלתי ולא אכלתי, ומשני תני שבועת שוא וכל דדמי לה, שאכלתי ולא אכלתי כבר נכלל בשבועת שוא.